<h1>האגור סימן אלף קכ"ג</h1>
<h2>דף מח.</h2>
הא דאמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה. ומעמידה כשסרוכ' במקום חתוך האונות במצר החזה שאותו קרום מתקיים. ופסק בה"ג שסרכא זו כשרה בין באונה עצמה בין בגובהה בין (בגנה) [בגגה]. וכן נמצא בתשובת רבינו גרשם ז"ל. ופירש"י דוקא שנסרכה בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן סופה להתפרק. ורבינו גרשם כתב שאין חלוק בזה אלא שצריך לגוררה עם הבשר שבין הצלעות ולבודקה בנפיחה אם אינה מבצבצת כשרה. וכן בדסביך בבשר מצריכין הגאונים בדיקה בנפיחה. וא"כ לדברי רבינו שמשון נאסור הכל מפני שאין אנו בקיאין בנפיחה. וכ"ש אם יש סרכה מן הריאה לשומן הלב או לטרפשא הכל נאסור. ומורי רבי' יהודה הורה הלכה למעשה להתיר כל סרכה הדבוקה בדופן במקום חתוך האונות בלי שום בדיקה. ואני רגיל לומר כי במקום שכלה מראית הצלעות והוא החזה הניתן לכהן אין מועיל שום סתימה עכ"ל ספר המצות. כתב בעל העטור אם נקב באונא וסרכא מן האונה לדופן שכנגד האומא כשרה. אבל הרא"ש כתב אם הסרכא יוצאה מבין חתוך שבין אונא לאונא ונסרכת לדופן או מגב האונות ונסרכת לדופן חוץ למיצר החזה טרפה שאין דופן סותמתה. לה"ט. וכתב ראבי"ה מעשה בא לידינו באומא הסרוכה לדופן בצד ימין ולא היתה ריעותא בדופן ולא הי' לריאה כי אם שתי אומות. והבנתי בענין כי מקום הסרכא היה ראוי להיות אונא ולא אומא ולא היתה שיעא כאופתא אותו המקום של האונות וקצת חתיכ' ופירוד היה ניכר מעט מלמעלה של מקום הסרכא לאומא והכשרתי ע"פ רבותי. מרדכי. הא דדופן סותם דוקא כנגד הבשר שבין הצלעות והוא מסובך ונאחז היטב לבשר אבל אם הוא כנגד הצלעות אינו סותם. ואם הוא כנגד הבשר וגם כנגד הצלעות בזה כתב הרמב"ם אבא מורי מן האוסרים ואני מן המתירים. והרא"ש כתב ואני רואה דברי האוסרים כיון דבעצמות לבד לא הוי סתימה הוא הדין נמי בעצם ובשר. ורב שר שלום גאון התיר אפי' אינו מסובך הרבה בבשר אלא סריך בו מעט. וכ"כ רבינו גרשם. והוסיף להתיר אפי' סריך בצלעות אלא שהצריך בדיקה ולא משום ריעותא דצלעות שאף בסריך בבשר היה מצריך בדיקה ולא היה מחלק בין בעצם בין בבשר בשניהם היה מתיר בסריך וע"י בדיקה. והעיקר כמו שכתבתי דלעצם אפי' בדיקה לא מהני ובבשר שרי אפי' בלי בדיקה ובדסביך. טורים. ומנהג באשכנז להטריף כל סרכא הדבוקה לדופן אפי' בבהמת ישראל מאחר שפסקו כן שני שרי צבאות ר"י בעל התוס' ובעל ספר התרומה. אמנם האטילייני נוהגים להתיר כפי דעת הרמב"ם כי ברוב המנהגים נוהגים אחריו. והמחמיר תע"ב. לשון המרדכי ועתה מחמירין ואוסרין כל מקום שנסרכו האומו'. וסימניך אומה הרשעה.
